צעדים לצמצום הסכסוך

נדמה שבין מחנות פוליטיים מתקיים משחק סכום-אפס: אם השמאל מנצח, זה אומר שהימין בהכרח מפסיד; כשהימין מפגין הצלחות, זה כנראה בא על חשבון השמאל. עולה השאלה – האם קיימים צעדי מדיניות שגם הימין וגם השמאל יכולים להסכים עליהם?

אנחנו טוענים שכן – צעדים לצמצום הסכסוך.

צעדים לצמצום הסכסוך עונים על שלושה עקרונות:

  1. הם נמצאים בקונצנזוס ישראלי מבלי לחתור לפתרון קבע ספציפי (כמו מדינה אחת או שתי מדינות).
  2. קיימת היתכנות פוליטית ומעשית ליישומם, וניתן לבצע אותם כבר "מחר בבוקר".
  3. הם מייצרים השפעה אמיתית וחיובית בשטח – מחזקים את הכלכלה, מגדילים חופש ושגשוג או מקטינים שליטה לא רצויה. כל זה, מבלי לפגוע בביטחון הישראלי.

רוב הצעדים לא הומצאו על ידינו. אלה רעיונות מוכרים במערכת הפוליטית והביטחונית כבר שנים רבות. הצעדים הללו לא קרו עד היום משתי סיבות עיקריות: * הם תמיד היו חלק מתכניות גדולות ולא הוצעו כצעדים נפרדים * היעדר תמיכה ציבורית שאומרת בקול ברור – "אנחנו תומכים בצעדים לצמצום הסכסוך".

הגיע הזמן לגישה חדשה שתוציא אותנו ממשחק סכום האפס.

רוצים לשמוע עוד?

הזמינו אותנו לשיחה אצלכם בסלון.

מהו מעבר אלנבי?

מעבר אלנבי תמונה

מעבר אלנבי הוא מעבר גבול יבשתי מרכזי בין ישראל לירדן, הממוקם בקצהו הדרומי ביותר של נהר הירדן. למעבר שלושה שימושים עיקריים - (1) יציאת פלסטינים לחו"ל; (2) צינור המסחר של הגדה המערבית עם העולם בכלל והעולם הערבי בפרט; (3) שער לתיירים מכל העולם.

מה הבעיה?

ההמתנה במעבר אלנבי יכולה להגיע ל-6 שעות ומלווה בחוסר ודאות ויכולת תכנון מראש, זאת בנוסף להמתנה בשדה התעופה בירדן והנסיעות בדרך. המעבר לוקה בחוסר יעילות, חוסר התאמה לעומסים הכלולים בו, בירוקרטיה מסורבלת ועוד. כל אלו משפיעים על תפקודו של המעבר - הם הופכים את היציאה לחו"ל לקשה עד בלתי אפשרית עבור האוכלוסייה הפלסטינית ויוצרים תקיעות ומחנק כלכלי.

מה הפתרון המוצע?

(1) שדרוג מעבר אלנבי בהתאם להחלטת ממשלה 4795 (תוכנית לשדרוג מסופי הגבול היבשתיים) ולהצעות המובאות בתוכנית טראמפ.

(2) הארכת שעות הפעילות של המעבר וקיצור ההמתנה מ6 שעות ליעד של חצי שעה.

(3) הנגשת המעבר באמצעות תחבורה ציבורית וסלילת כבישים.

קישור להמשך קריאה

מה המצב היום?

תעסוקת פלסטינים בישראל מהווה גורם חיוני בכלכלה הפלסטינית ומקור פרנסה ל-18% מהמשפחות הפלסטיניות בגדה המערבית. במקביל, היא מהווה רכיב כלכלי חשוב בכלכלה הישראלית בעקבות המחסור בעובדים רבים.

מה הבעיה?

  1. מנגנון היתרי העבודה הקיים מייצר שוק שחור של סחר בהיתרים, מה שגורם להפסדים של מאות מיליוני ש"ח בשנה במשק הישראלי והפלסטיני בשל חוסר יעילות כלכלית.
  2. מחד מעסיקים ישראלים מדווחים על מחסור של עשרות אלפי עובדים במספר ענפים, ומאידך אחוז האבטלה הפלסטיני גבוה ביותר.

מה אנחנו מציעים?

  1. יישום החלטת ממשלה 2174 משנת 2016 שקוראת לשינוי מנגנון היתרי העבודה וטיפול בתופעת הסחר בהיתרים.
  2. הוספת מכסות לטיפול במחסור בעובדים תוך הגדרת מכסות מיוחדות לענפים ייעודיים.

קישור להמשך קריאה

מה המצב היום?

משנות ה-90 ענף היי-טק בישראל היווה הקטר של הכלכלה הישראלית - הענף צמח בקצב מהיר יותר מהצמיחה הכללית במשק, ובכך הוא משך מעלה את הכלכלה כולה. כיום, כמעט מחצית מהיצוא הישראלי מקורו בענף זה, בעוד הוא חולש רק על כ-9% מכוח העבודה.
אך בשנים האחרונות הנתונים מראים כי הקטר הפך לקרון נוסף - שיעור הצמיחה בהיי-טק דומה
לצמיחת התוצר. מתוך דו"ח "תמונת מצב" של רשות החדשנות לשנת 2019 ו2020 עולה כי אחת הסיבות
העיקריות לשחיקה בצמיחת ההיי-טק היא מחסור של כ-15,00 בעובדים טכנולוגיים מיומנים. בשל
חשיבות הענף לכלכלה הישראלית, קיימים ניסיונות רבים של גורמים ממשלתיים, עסקיים וחברתיים
לשלב עובדים ממגזרים שונים בענף, ובכך לעמוד בביקוש. אך למרות ניסיונות אלה, ניתן לראות עדין מחסור חריף ואף גדל בעובדים טכנולוגיים.

מה הבעיה?

ברשות הפלסטינית, כ–3,000 סטודנטים למקצועות ההיי־טק מסיימים בכל שנה את
הלימודים באוניברסיטאות הפלסטיניות, וכ-75% מתוכם נשארים ללא תעסוקה. כיום, ישנן חברות היי-טק ישראליות בודדות המעסיקות מהנדסים פלסטיניים. הן עושות זאת דרך חברות השמה, נתקלות בחסמים בירוקרטיים,
במכשולי נגישות, מודעות, טכנולוגיה וניסיון, ובאתגרים פסיכולוגיים המעכבים את שילובם של
מהנדסים פלסטינים בהיי-טק הישראלי.

מה אנחנו מציעים?

  1. הגדרת ענף ההיי-טק כענף בעל היתרי עבודה (בדומה לענפי הבנייה והחקלאות).
  2. הוספת קטגוריה ייחודית של היתרי עבודה בענף ההיי-טק המאפשרת כניסה לישראל אחת
    לשבוע לשם מפגש פיזי בין העובד והמעסיק.
  3. הקצאת היתרי בניה בשטחי C להקמת פארקים לתעשייה ומשרדי היי-טק.

מה המצב היום?

ישראל (דרך חברת החשמל) מספקת לרשות הפלסטינית 99% מצריכת החשמל שלה. בשנים האחרונות, בעקבות חיכוכים פוליטיים וכלכליים בין ישראל לרש"פ, נוצר חוב של 2 מיליארד ש"ח של הרש"פ לחברת החשמל (חברה ממשלתית). לפי הבנק העולמי, צריכת החשמל הפלסטינית צפויה לגדול כך שעד שנת 2030 יתפתח פער של 9% בין הצריכה ליכולת התשתיתית.

מה הבעיה?

כיום אין יכולת ייצור פלסטינית-עצמית של אנרגיה, משאבי הטבע האנרגטיים (שדות סולאריים ומאגרי גז ונפט) לא מנוצלים, פרויקטים בהשקעה בינלאומית נבלמים, ועלויות הולכת החשמל הן יקרות בעקבות תשתיות לא מתאימות.

מה אנחנו מציעים?

  1. קידום חתימת הסכם הסדרת החוב ורכישת החשמל העתידי בין חברת החשמל הישראלית ל-PETL הפלסטינית, בכפוף להסכם שנחתם בשנת 2016.
  2. אישור חיבור תחנת הכוח בג'נין לגז טבעי לצרכים מסחריים.
  3. תמיכה בפיתוח שדה הגז "עזה מרין" לצרכים מסחריים.
  4. מתן אישורים להקמת חוות סולאריות על קרקע פלסטינית פרטית בשטח C.

קישור להמשך קריאה

מה המצב היום?

מאז שנת 1967, ישראל היא בעלת השליטה דה-פקטו על כלל מקורות המים שבשטחי איו"ש - מבחינת הגישה למקורות המים, הניצול שלהם והקצאתם. במסגרת סעיף 40 לנספח ג' בהסכמי אוסלו הוקמה ועדת המים המשותפת (JWC) כדי לדון ולאשר פרויקטים של פיתוח מקורות ומשאבי מים. הוועדה מתכנסת לעיתים רחוקות ולעיתים גם לא מתכנסת כלל.

מה הבעיה?

בעיית הביוב - הפגיעה באקוויפר ההר הולכת וגוברת, הן בעקבות שאיבת יתר על רקע הגידול בצריכת המים, והן בעקבות הזרמה וחלחול של שפכים ביתיים ותעשייתיים למי האדמה. בכל שנה מיוצרים כ-82.5 מלמ"ק שפכים ביהודה ושומרון, מתוכם מוזרמים לסביבה עשרות מיליוני מ"ק, כולל ביוב גולמי שמוזרם לנחלים ולבורות ספיגה. כיום, מתקני טיהור השפכים בטולכרם וחברון אינם פעילים כלל, והשפכים המועברים אליהם מוזרמים ישירות לנחלים, ללא טיפול.

בעיית המים - קיימת אי התאמה בין ההסכמות שסוכמו באוסלו למציאות של 2021. ההסכמים אינם חד משמעיים באשר לצרכים העתידיים של הצדדים, לא מגדיר את זכויות המים הפלסטיניות ועוסק רק במים המשותפים שבאקוויפר הרי השומרון. מעבר לכך, יש מחסור חמור במים עבור האוכלוסייה הפלסטינית. לפי ארגון הבריאות העולמי, התקן המינימלי לשימוש מים ביתי הוא 100 ליטר ליום, כאשר יישובים פלסטינים רבים נמצאים מתחת למינימום זה. הסיבה לפער נעוצה בכך שחלק מהיישובים הפלסטינים נבנים באופן בלתי חוקי וכי קיימת מחלוקת באשר לכמות הפלסטינים החיים בשטח. כתוצאה מהחוסר בכמות המים, פלסטינים רבים מבצעים קידוח פיראטי ( לא חוקי) בצינורות ישראליים.

מה אנחנו מציעים?

  1. קידום והאצה של פרויקטים למים וטיהור שפכים ב-JWC כגון מט״שים חדשים עבור תושבי האיזור.
  2. אישור והטמעה של פתרונות טכנולוגיים מתקדמים כגון מתקני התפלת מים עבור תושבי האזור.
  3. שיתוף פעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית להגדיל גישה פלסטינית למקורות מים ביו״ש בהתאם לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.

מה המצב היום?

תשתיות סלולר

ענף הסלולר הפלסטיני מתאפיין ברמת קליטה נמוכה מאוד, תקשורת איטית, תשתיות לא מתוחזקות וטכנולוגיה מיושנת הנובעות מתחרותיות נמוכה (עד לא קיימת) של שתי חברות בלבד. בשל חשיבותה הבטחונית של רשת הסלולר עבור ישראל, קיימים נהלים הדוקים המגבילים את ענף הסלולר הפלסטיני. למרות שרוב המגבלות אפקטיביות, חלק מהנהלים מיושנים ולא תורמים לביטחון.

מה הבעיה?

עקב הנהלים הישראלים, בזמן שהטכנולוגיה בתחום הסלולר התפתחה בקצב גבוה בישראל כמו בשאר העולם, ענף הסלולר הפלסטיני נשאר מאחור. חברות הסלולר הפלסטיניות לא מורשות להתקין אנטנות בשטחי C, מה שמגביל את מרחב הקליטה ומייצר אזורים מתים ללא תקשורת. בשילוב עם מציאות המחסומים והמעברים באיו"ש המצב מייצר תסכול משמעותי.

מה אנחנו מציעים?

(1) הקצאת נקודות לפריסת אנטנות סלולר פלסטיניות בשטחי C.

(2) כינוס ועדת התקשורת המשותפת JTC (ישראלית-פלסטינית) לבחינת האתגרים והצרכים העדכניים של ענף התקשורת הפלסטיני, תוך שימת דגש על הגברת התחרותיות בענף.

(3) עדכון רשימת מוצרי התקשורת הדו-שימושיים האסורים (דו"ש) ובחינת שיטת רישיונות היבוא הנהוגה כיום.

קישור להמשך קריאה

מה המצב היום?

סחורה פלסטינית יוצאת/נכנסת עוברת תהליך לוגיסטי כפול. ביצוא, הסחורה עוברת תהליך בידוק ארוך ויקר גם במעבר הסחורות היבשתי (כדי לחצות את גדר הביטחון), וגם בנמל לפני העליה לאוניה, כמו סחורה ישראלית. ביבוא, הסחורה עוברת בידוק כאילו היא מגיעה לישראל, ואז בירוקרטיה נוספת ומסורבלת כאילו היא יוצאת מישראל לרש"פ.

מה הבעיה?

  1. סחורות נבדקות פעמיים בגלל תכנון לוגיסטי לקוי.
  2. קיימת זמינות ונגישות נמוכה של נותני השירות לסוחרים.
  3. קיימת חוסר יעילות תפעולית לאורך כל השרשרת הלוגיסטית.
  4. תכנון התהליך מתבצע לשתי מערכות לוגיסטיות נפרדות ולא לאחת מתמשכת.

מה אנחנו מציעים?

  1. בטווח המיידי - שימוש באזיקים אלקטרוניים עם GPS לסגירת מכולות והרחבת פרויקט Door2Door לייעול תהליכי היצוא לישראל.
  2. בטווח הבינוני - הקמת שני "נמלים יבשתיים", באזור ג'נין ובאזור תרקומיא, אשר ישמשו כאזורים לוגיסטיים סטריליים לתהליכי הבידוק ואישור הסחורה.
  3. בטווח הבינוני-ארוך - חיבור הנמלים היבשתיים במסילת רכבת לנמלי הים הישראלים.
  4. בטווח הארוך - חיבור מסילות לירדן כחלק מתכנית "מסילות לשלום אזורי"

קישור להמשך קריאה

מה המצב היום?

ללימודי השפה הערבית בקרב האוכלוסייה הדוברת עברית בישראל יש קונצנזוס רחבה בין ימין ושמאל. בכנסת הנוכחית, הועלתה הצעת חוק לחובת לימוד ערבית בחינוך הממלכתי שבין היוזמים שלה נציגים של מפלגות ימין, מרכז ושמאל כגון יום טוב חי כלפון, דוד ביטן, רות וסרמן, גבי לסקי ומאזן גנאים. המחלוקת הקיימת נעה בין סוג השפה הנלמדת (מדוברת או ספרותית) וגיל תחילת הלימוד (תיכון או יסודי).

מה הבעיה?

בשנים האחרונות, קיימת ירידה של כ-70% במספר הנבחנים בבגרות בערבית. בנוסף, ערבית אינה מוגדרת כשפת ליבה אלא כשפה זרה שנייה חובה. 10% מהאוכלוסיה היהודית בישראל יודעת לדבר ערבית בעוד רק 2.5% מהאוכלוסיה, יודעת לקרוא.

בנוסף, יש מחסור חמור במורים מוכשרים ללימוד השפה הערבית. מעבר לכך, מרבית המורים לערבית אינם דוברי ערבית כשפת אם. בשנת 2016 היו כ-1197 מורים לערבית בחינוך העברי. אך רק 16% מתכום היו דוברי ערבית כשפת אם.

מה הפתרון?

  1. עיגון השפה הערבית כלימודי חובה בבתי הספר.
  2. יצירת מפגשים בין תלמידים יהודים לתלמידים ערבים לטובת הכרת התרבות והשפה באופן ישיר.
  3. שילוב מורים ערביים בבתי ספר בבתי ספר ממלכתיים לטובת לימוד ערבית.
  4. תכנית ללימוד השפה הערבית בכלל האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון.

מה המצב היום?

רציפות תחברותית- תמונה

הסכמי אוסלי בשנות ה-90 יצרו מציאות ביניים - שטחי A ו-B שעברו לניהול פלסטיני הופרדו טריטוריאלית באמצעות שטחי C שנשארו בשליטה ישראלית. החלוקה הטריטוריאלית תוכננה להיות זמנית, אך נשארה קבועה עד היום.

מה הבעיה?

מעבר יומיומי של פלסטינים בין הכפרים והערים מחייב מפגש תדיר עם כוחות ביטחון ישראליים בגלל הנסיעה על אותם כבישים, מה שמגביל את יכולת התנועה הפלסטינית גם בחוסר היכולת לתכנן (אי-ודאות גדולה) וגם בחיכוך יומיומי עם שיטור ישראלי.

מה אנחנו מציעים?

ניתן ליישם מספר פרויקטים נקודתיים בצמתים מרכזיים שיביאו לצמצום דרמטי של הבעיה ובכך להגביר את הרציפות והודאות של מערכת הכבישים הפלסטינית. הפלסטינים יסעו בכביש שמחבר בין ערים פלסטיניות בלבד ובכך יוקטן החיכוך בין האוכלוסיות. דוגמה אחת לתכנית כבישים היא ״כביש עוקף-ירושלים מזרחי״ (אל-זעים – עזריה – בית סאחור). כיום הנסיעה מרמאללה לבית לחם מפותלת וארוכה. פרויקט זה, שבו נדרשת סלילה של 5 ק"מ בלבד יאפשר רצף תחבורתי פלסטיני מרמאללה לבית לחם, יקצר את זמן הנסיעה מ-4 שעות לכ-40 דקות, ויחבר את יהודה ושומרון.

הצעדים שתיארנו לא מסכמים את כל מה שאפשר לעשות. ככל שיצטרפו עוד ועוד חברים לצמצום הסכסוך, נוכל לבחון ולקדם גם צעדים נוספים כמו פיתוח אזורי תעשייה בשטחי C, פיתוח אזורי תיירות, קידום אירועים ספורטיביים ועוד.

יש לכם רעיונות לצעדי מדיניות לצמצום הסכסוך?

הצטרפו אלינו

ותתחילו לקחת חלק בהליך קבלת ההחלטות!